על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

מתלבטת

 לפני כמה ימים שקלתי להפסיק את הכתיבה בבלוג ואפילו כתבתי רשומת פרידה כי הכתיבה גוזלת לי הרבה זמן וגם כי הבלוג שלי הוא סוג של סוד שאף אחד לא יודע עליו ולפעמים אני צריכה לפנות זמן בשביל לכתוב או למצוא רגעים שאני נמצאת לבד אבל האמת היא שעדיין לא החלטתי

הסיבה שאני כותבת היא פשוט בגלל שאני אוהבת לכתוב וחוששת לאבד את הכישרון. למרות שאני אמיתית פה ומביעה מה שאני מרגישה וחושבת, הכתיבה לא מהווה תחליף לחיים שיש לי בחוץ ולמרות שזה המקום לפרוק את הרגשות שלי זה לא יימנע ממני לגשת לאנשים שאני אוהבת ובאמת לומר מה שאני מרגישה וחושבת.

אני נקרעת בין השכל לרגש וכל צד מושך לכיוון מנוגד אבל ברגע שאני נשאבת לכתיבה כולי שם וזה מקום שאני אוהבת להיות בו כשיש לי שקט ואף אחד לא מפריע לי. אין לי הרבה רגעים כאלה בחיים וכנראה שהרגעים האלה ילכו ויתמעטו בהמשך ואז אצטרך למצוא פתרון.

למרות שאני רוצה להמשיך לכתוב אני לא יודעת האם הכתיבה נכונה לי, ואולי זה אפילו טיפשי להמשיך ולכתוב כשאני לא יודעת מי קורא. המחשבה שאולי אצטרך להפסיק קצת מעציבה אותי אבל עדיין לא ממש החלטתי

השיר שאני אוהבת

 יש ונדמה

מילים: רחל

  בביצוע של ירדנה ארזי

יש ונדמה הזיכרונות אך הבל

כי ערפל קורן עוטף בלאט

מחוז העבר האושר והסבל

כאב הפצעים ונחת המקלט.

הלא חלום היוותה פינה נסתרת

דבקות ליבי בלב קרוב וער

ויום בהיר וקר ואח בוערת

ורחשי הזך והנוהר.

יהי כל עברי חלום נראה אי פעם

אך במדבר חיי הוא נחל לא אכזב

אכרע אליו דומם בלי מרד ובלי זעם

לרוות בו צימאוני בלהט השרב.

על הקשרים האישיים שלי

 

לפעמים יש לי שאלות שאני חושבת שאני יודעת מה התשובה עליהן ועל אחת מהשאלות אני רוצה לכתוב את הרשומה הזאת כי הכתיבה עוזרת לי לארגן את המחשבה ולהגיע לתובנות. השאלה ששאלתי את עצמי היא איך אני יכולה לשתף אנשים בדברים אם התשובות שלהם לא נכונות או לא מדוייקות. 

השאלה הזאת העסיקה אותי והתובנה שהגעתי אליה היא שאני רוצה ליצור קשר אישי עם חלק מהאנשים לא בגלל שאני רוצה לשכנע אותם בדיעות שלי או להיות צודקת בכל דבר אלא פשוט בגלל שאני אוהבת/ מחבבת אותם ואולי זה מה שחשוב יותר מהכל. אף פעם לא הייתי בעמדה שמשפיעה על מישהו חוץ מבמשפחה האישית שלי וגם שם זה לא משהו שהוא חד משמעי. אני מנסה לתת מקום גם לדיעות של בעלי ומנסה לעבוד על עצמי בהיבט הזה למרות שזה לא קל.

מודה שבפועל אני לא יודעת איך תהיה ההתנהלות באותם הקשרים כי כפי שכתבתי לפני כן אף פעם לא הייתי גם בקשרים אישיים כאלה (תלוי במי מדובר) וגם בעמדה שעלולה להשפיע על הצד השני או אולי להשפיע עלי כבר הרבה שנים. מה שאני כן יודעת זה שאני כן מרגישה משהו ואני לא רוצה לוותר על זה גם אם הדיעות מנוגדות וגם אם זה נראה שדברים לא מסתדרים, אני רוצה לנסות להתקרב בשביל לדעת. יש לי הרגשה שמבחינה רגשית אני יכולה להיות שם ולהיות כנה למרות שאולי זה יהיה קצת מביך אבל אני לא בטוחה שאני יודעת עם אנשים ספציפים איך לעשות את הצעד הראשון ע"מ שדברים יקרו.

בדידות...

  באחד מהערבים בשבוע האחרון  הרגשתי מאוד בודדה. הבדידות הזאת מורגשת לאחרונה לעיתים קרובות. יש לי משפחה שאני אוהבת, אני נשואה עם ילדה, עובדת, מתכננת ללמוד ואפילו יש תיכנון לילד נוסף. בסה"כ החיים שלי דיי רגילים. אבל יש רגעים שאני זקוקה למשהו אחר, יש רגעים שכל מה שיש לי לא מספיק בשביל למלא את החלל הזה שנפער לי בלב. את הריקנות הזאת שמרגישים בפנים. לעיתים הכאב הזה של הבדידות יכול להיות גם פיזי וכשמגיעים לשלב הזה זה באמת כואב.

הצורך בחברה טובה כבר קיים אצלי במשך הרבה שנים ולמרות שאולי בחלק מהמקרים צדקתי, לפעמים עם חברות ספציפיות אני מתחרטת על הפעמים בהם חתכתי קשרים מכל מיני סיבות כי בסופו של דבר אני נמצאת לבד וזה רק הפסד שלי. אבל לא הייתי רוצה לחזור לשם. זה היה חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה להשאיר מאחור וגם לא ממש יכולה להבטיח שזה לא יחזור על עצמו כי זה תלוי בנסיבות. ניסיתי להכיר חברות בכל מיני קבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות חברות וזה בסה"כ היה נחמד אבל אני לא כל כך מדברת במפגשים כאלה ויותר מקשיבה.

באותו ערב התחשק שמישהי תוציא אותי מהבית גם כי היה לי משהו שרציתי לשתף שממש הכביד עלי וגם כי הרגשתי לבד. בדר"כ אמא שלי הייתה מציעה לי לבוא אליה או לצאת אבל היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון אז נוצר מצב שלא היה לי עם מי לדבר ועם מי להיות, ולהשאר בבית עם בעלי והילדה לא ממש עזר לי. הרגשתי בלב ממש כאב פיזי ונאלצתי פשוט להסתדר עם זה ולתפקד כרגיל. היה לי מאוד קשה אבל בסוף הצלחתי אבל המחשבה שאולי יכולתי לעבור את הרגע הזה עם חברה נראית לי יותר נעימה. הייתי רוצה חברה שאני יכולה להעזר בה כשאני לא מרגישה טוב אבל אין לי אפשרות להגיע לאותה חברה כי אני לא ניידת ויכולה רק לנסוע במונית 

מרגישה שאני לא מתחברת לכלום ואולי זה מתקשר לזה שאני מנותקת חברתית ואז בעצם שום דבר לא יכול להסתדר...

למי שאני לא מכירה

לשאלה איך אני יכולה לאהוב או לחבב מישהי שאני בכלל לא מכירה אין ממש תשובה שמתקבלת על כולם. כי מדובר בתחושת בטן שאי אפשר להסביר. 

כשאני פוגשת מישהי שאני לא מכירה יש משהו בתחושת הבטן שגורם לי לאהוב את מה שאני רואה ולא מבחינת מראה אלא מבחינת מה שהיא משדרת ומקרינה החוצה ואולי גם אני אוהבת בה את כל הדברים שאין בי וזה בסדר מבחינתי. אני יודעת שבחיים יש אנשים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בסה"כ אני מנסה להיות שלמה עם עצמי (לאור התקופה הקשה שעברתי) ויכול להיות מסקרן להכיר אותה דווקא בגלל שהיא לא כמוני. אני לא יודעת להסביר למה אבל אני חוששת לפגוע או להפגע ומרגישה שאני צריכה להיות זהירה במקום הזה. אין משהו ודאי ומוחלט ויכול להיות שהתחושות שלי מטעות אותי אבל זה מה שאני מרגישה. אני רק מקווה שהיא לא בסגנון של אמא שלי כי הסגנון הזה הספיק לי לכל החיים.

האמת שראיתי אותה לפני הרבה שנים במשך תקופה של שנה כך שאני לא חושבת שהיא זוכרת מי אני בכלל. פתאום בזמן כתיבת השורות האלה נזכרתי שרציתי לבוא לבקר אותה ואפילו קניתי לה משהו וכשהגעתי הייתה שם מישהי אחרת ובגלל שלא הייתי במיטבי הבאתי את המתנה שקניתי למישהי אחרת במקום לה. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי דבר כזה. אבל אני לא רוצה את המתנה חזרה פשוט כי כבר נתתי אותה ואולי זה גרם להרגשה טובה למי שקיבלה אותה אז אני מעדיפה להשאיר את המתנה אצלה

בעקבות התקופה הקשה שהייתי בה שלחתי לה למייל דברים אישים על עצמי שלא תיכננתי לשתף. זה פשוט יצא ממני... ועכשיו כל הסודות שלי נמצאים אצלה. בשלב כלשהו רציתי להתנצל אבל היא מחקה את המייל שלה כך שגם את זה לא הצלחתי לעשות. אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה אבל קצת תקועה על העניין הזה.

קשה לכתוב על מישהי שאני לא מכירה ורק על סמך תחושות בטן, אם אכיר אותה אולי יהיה לי יותר מה לכתוב

למי שאני אוהבת

יש לי פנטזיה שאני לא יודעת אם היא אמיתית או לא אך למרות זאת אני רוצה להעלות אותה על הכתב. אם יש סיכוי שהיא אמיתית אני רוצה להיות מסוגלת להביע אותה וגם אם היא תשאר בגדר פנטזיה לפחות זו תהיה האמת שלי:

יש מישהי שאני חושבת שאני אוהבת ולפעמים אני מרגישה שאני מחוברת אליה בנפש, כלומר שיש חיבור שהוא מעבר למילים, חיבור שלא ניתן להסביר אותו, שהיא יכולה להבין ולהכיל אותי מבלי לשפוט. אני לא יודעת למה החיבור הזה נוצר, זה פשוט קרה וקשה לי להתעלם ממנו ולהסתיר את הרגשות שלי כאילו אני לא מרגישה שום דבר כי אני מרגישה.

דווקא הייתי רוצה להגיד לה מה אני מרגישה וכמה התגעגעתי אבל זה מאוד מביך אותי ואפילו בזמן שאני כותבת את הרשומה הזאת אני מרגישה מובכת ולא בטוח שאצליח לומר בדיוק את מה שאני רוצה לומר. ע"מ שזה יקרה הקשר צריך להיות מבוסס על אמון ועל משהו אמיתי שמגיע מהלב. זה דבר שלוקח זמן, אי אפשר להאיץ או לדחוק בתהליך הזה. אני יודעת שאמון מחייב בין שאר הדברים גם להיות מסוגלת לומר את האמת ואני באמת מתכוונת לספר מה שעבר עלי ואולי לנסות בצורה מסויימת לגרום לה להבין שהיא באמת הייתה חסרה לי ולקוות שהיא תבין אותי.

אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שהקשר הזה יצליח. מצד אחד אני צריכה להרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות שם בשבילי כי זה אמור להגיע מתוך רצון פנימי שלה ומצד שני לא הייתי רוצה להתחנן בשביל שהיא תיהיה שם איתי אבל אני יודעת שלא אצליח להבין בעצמי האם זה נגמר או שעדיּין יש לזה סיכוי. אף פעם לא הכרתי אדם כזה ואני רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת איך אבל אני חייבת לנסות.