למי שאני לא מכירה

לשאלה איך אני יכולה לאהוב או לחבב מישהי שאני בכלל לא מכירה אין ממש תשובה שמתקבלת על כולם. כי מדובר בתחושת בטן שאי אפשר להסביר. 

כשאני פוגשת מישהי שאני לא מכירה יש משהו בתחושת הבטן שגורם לי לאהוב את מה שאני רואה ולא מבחינת מראה אלא מבחינת מה שהיא משדרת ומקרינה החוצה ואולי גם אני אוהבת בה את כל הדברים שאין בי וזה בסדר מבחינתי. אני יודעת שבחיים יש אנשים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בסה"כ אני מנסה להיות שלמה עם עצמי (לאור התקופה הקשה שעברתי) ויכול להיות מסקרן להכיר אותה דווקא בגלל שהיא לא כמוני. אני לא יודעת להסביר למה אבל אני חוששת לפגוע או להפגע ומרגישה שאני צריכה להיות זהירה במקום הזה. אין משהו ודאי ומוחלט ויכול להיות שהתחושות שלי מטעות אותי אבל זה מה שאני מרגישה. אני רק מקווה שהיא לא בסגנון של אמא שלי כי הסגנון הזה הספיק לי לכל החיים.

האמת שראיתי אותה לפני הרבה שנים במשך תקופה של שנה כך שאני לא חושבת שהיא זוכרת מי אני בכלל. פתאום בזמן כתיבת השורות האלה נזכרתי שרציתי לבוא לבקר אותה ואפילו קניתי לה משהו וכשהגעתי הייתה שם מישהי אחרת ובגלל שלא הייתי במיטבי הבאתי את המתנה שקניתי למישהי אחרת במקום לה. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי דבר כזה. אבל אני לא רוצה את המתנה חזרה פשוט כי כבר נתתי אותה ואולי זה גרם להרגשה טובה למי שקיבלה אותה אז אני מעדיפה להשאיר את המתנה אצלה

בעקבות התקופה הקשה שהייתי בה שלחתי לה למייל דברים אישים על עצמי שלא תיכננתי לשתף. זה פשוט יצא ממני... ועכשיו כל הסודות שלי נמצאים אצלה. בשלב כלשהו רציתי להתנצל אבל היא מחקה את המייל שלה כך שגם את זה לא הצלחתי לעשות. אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה אבל קצת תקועה על העניין הזה.

קשה לכתוב על מישהי שאני לא מכירה ורק על סמך תחושות בטן, אם אכיר אותה אולי יהיה לי יותר מה לכתוב

למי שאני אוהבת

יש לי פנטזיה שאני לא יודעת אם היא אמיתית או לא אך למרות זאת אני רוצה להעלות אותה על הכתב. אם יש סיכוי שהיא אמיתית אני רוצה להיות מסוגלת להביע אותה וגם אם היא תשאר בגדר פנטזיה לפחות זו תהיה האמת שלי:

יש מישהי שאני חושבת שאני אוהבת ולפעמים אני מרגישה שאני מחוברת אליה בנפש, כלומר שיש חיבור שהוא מעבר למילים, חיבור שלא ניתן להסביר אותו, שהיא יכולה להבין ולהכיל אותי מבלי לשפוט. אני לא יודעת למה החיבור הזה נוצר, זה פשוט קרה וקשה לי להתעלם ממנו ולהסתיר את הרגשות שלי כאילו אני לא מרגישה שום דבר כי אני מרגישה.

דווקא הייתי רוצה להגיד לה מה אני מרגישה וכמה התגעגעתי אבל זה מאוד מביך אותי ואפילו בזמן שאני כותבת את הרשומה הזאת אני מרגישה מובכת ולא בטוח שאצליח לומר בדיוק את מה שאני רוצה לומר. ע"מ שזה יקרה הקשר צריך להיות מבוסס על אמון ועל משהו אמיתי שמגיע מהלב. זה דבר שלוקח זמן, אי אפשר להאיץ או לדחוק בתהליך הזה. אני יודעת שאמון מחייב בין שאר הדברים גם להיות מסוגלת לומר את האמת ואני באמת מתכוונת לספר מה שעבר עלי ואולי לנסות בצורה מסויימת לגרום לה להבין שהיא באמת הייתה חסרה לי ולקוות שהיא תבין אותי.

אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שהקשר הזה יצליח. מצד אחד אני צריכה להרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות שם בשבילי כי זה אמור להגיע מתוך רצון פנימי שלה ומצד שני לא הייתי רוצה להתחנן בשביל שהיא תיהיה שם איתי אבל אני יודעת שלא אצליח להבין בעצמי האם זה נגמר או שעדיּין יש לזה סיכוי. אף פעם לא הכרתי אדם כזה ואני רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת איך אבל אני חייבת לנסות.