על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

למי שאני אוהבת

יש לי פנטזיה שאני לא יודעת אם היא אמיתית או לא אך למרות זאת אני רוצה להעלות אותה על הכתב. אם יש סיכוי שהיא אמיתית אני רוצה להיות מסוגלת להביע אותה וגם אם היא תשאר בגדר פנטזיה לפחות זו תהיה האמת שלי:

יש מישהי שאני חושבת שאני אוהבת ולפעמים אני מרגישה שאני מחוברת אליה בנפש, כלומר שיש חיבור שהוא מעבר למילים, חיבור שלא ניתן להסביר אותו, שהיא יכולה להבין ולהכיל אותי מבלי לשפוט. אני לא יודעת למה החיבור הזה נוצר, זה פשוט קרה וקשה לי להתעלם ממנו ולהסתיר את הרגשות שלי כאילו אני לא מרגישה שום דבר כי אני מרגישה.

דווקא הייתי רוצה להגיד לה מה אני מרגישה וכמה התגעגעתי אבל זה מאוד מביך אותי ואפילו בזמן שאני כותבת את הרשומה הזאת אני מרגישה מובכת ולא בטוח שאצליח לומר בדיוק את מה שאני רוצה לומר. ע"מ שזה יקרה הקשר צריך להיות מבוסס על אמון ועל משהו אמיתי שמגיע מהלב. זה דבר שלוקח זמן, אי אפשר להאיץ או לדחוק בתהליך הזה. אני יודעת שאמון מחייב בין שאר הדברים גם להיות מסוגלת לומר את האמת ואני באמת מתכוונת לספר מה שעבר עלי ואולי לנסות בצורה מסויימת לגרום לה להבין שהיא באמת הייתה חסרה לי ולקוות שהיא תבין אותי.

אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שהקשר הזה יצליח. מצד אחד אני צריכה להרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות שם בשבילי כי זה אמור להגיע מתוך רצון פנימי שלה ומצד שני לא הייתי רוצה להתחנן בשביל שהיא תיהיה שם איתי אבל אני יודעת שלא אצליח להבין בעצמי האם זה נגמר או שעדיּין יש לזה סיכוי. אף פעם לא הכרתי אדם כזה ואני רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת איך אבל אני חייבת לנסות.

על כתיבה אנונימית

למרות שאני מנהלת בלוג ברשת כבר הרבה שנים תמיד קיים החשש הזה שמישהו יחשוף אותי או יגלה שזו אני. מצד אחד אני כותבת כאן דברים אישיים שאני עוברת בחיים וזה מתפרסם בכל מיני אתרים ומצד שני קשה לי לדעת שאנשים שאני מכירה קוראים את הבלוג שלי ואני באמת לא רוצה שהם יקראו מה שאני כותבת ואם הם קוראים אני מעדיפה לא לדעת מזה כי ברגע אדע אני עלולה למחוק את הכל ואז שנים של כתיבה יורדים לטימיון.

מודה שניסיתי לפרסם את הבלוג שלי בכל מיני אתרים למרות שאני חוששת שייזהו אותי אבל זאת הדרך לגרום לאנשים לקרוא מה שאני כותבת והאפשרות לכתוב בצורה אנונימית מאפשרת לכתוב כמעט על הכל ומקווה וזה בדיוק מה שאני רוצה, אני רוצה להיות אנונימית!

האמת שאני לא יכולה למנוע את האפשרות שמישהו שאני מכירה יקרא אותי כי כל הרעיון של כתיבה ברשת שהיא מתבססת על היכולת לשתף אנשים במה שעובר עלי בחיים

הכתיבה הפכה להיות תחביב שלי ואני לא בטוחה שאני רוצה להפסיק לכתוב, למרות החשש שייזהו אותי כי זה מה שאני אוהבת לעשות. ייתכן שיהיו הפוגות בכתיבה כי בכל זאת לא תמיד יש על מה לכתוב אבל אני רוצה להמשיך בכתיבה מבלי לחשוף את עצמי ומבלי לחשוף אנשים אחרים, זו אחת מהטעויות שעשיתי בבלוג הקודם. לפעמים פשוט נסחפים עם הכתיבה ועם הרגשות ואז זה קורה. מקווה שאצליח להיות יותר מפוקסת על עצמי...