באחד מהערבים בשבוע האחרון הרגשתי מאוד בודדה. הבדידות הזאת מורגשת לאחרונה לעיתים קרובות. יש לי משפחה שאני אוהבת, אני נשואה עם ילדה, עובדת, מתכננת ללמוד ואפילו יש תיכנון לילד נוסף. בסה"כ החיים שלי דיי רגילים. אבל יש רגעים שאני זקוקה למשהו אחר, יש רגעים שכל מה שיש לי לא מספיק בשביל למלא את החלל הזה שנפער לי בלב. את הריקנות הזאת שמרגישים בפנים. לעיתים הכאב הזה של הבדידות יכול להיות גם פיזי וכשמגיעים לשלב הזה זה באמת כואב.
הצורך בחברה טובה כבר קיים אצלי במשך הרבה שנים ולמרות שאולי בחלק מהמקרים צדקתי, לפעמים עם חברות ספציפיות אני מתחרטת על הפעמים בהם חתכתי קשרים מכל מיני סיבות כי בסופו של דבר אני נמצאת לבד וזה רק הפסד שלי. אבל לא הייתי רוצה לחזור לשם. זה היה חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה להשאיר מאחור וגם לא ממש יכולה להבטיח שזה לא יחזור על עצמו כי זה תלוי בנסיבות. ניסיתי להכיר חברות בכל מיני קבוצות בפייסבוק של נשים שמחפשות חברות וזה בסה"כ היה נחמד אבל אני לא כל כך מדברת במפגשים כאלה ויותר מקשיבה.
באותו ערב התחשק שמישהי תוציא אותי מהבית גם כי היה לי משהו שרציתי לשתף שממש הכביד עלי וגם כי הרגשתי לבד. בדר"כ אמא שלי הייתה מציעה לי לבוא אליה או לצאת אבל היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון אז נוצר מצב שלא היה לי עם מי לדבר ועם מי להיות, ולהשאר בבית עם בעלי והילדה לא ממש עזר לי. הרגשתי בלב ממש כאב פיזי ונאלצתי פשוט להסתדר עם זה ולתפקד כרגיל. היה לי מאוד קשה אבל בסוף הצלחתי אבל המחשבה שאולי יכולתי לעבור את הרגע הזה עם חברה נראית לי יותר נעימה. הייתי רוצה חברה שאני יכולה להעזר בה כשאני לא מרגישה טוב אבל אין לי אפשרות להגיע לאותה חברה כי אני לא ניידת ויכולה רק לנסוע במונית
מרגישה שאני לא מתחברת לכלום ואולי זה מתקשר לזה שאני מנותקת חברתית ואז בעצם שום דבר לא יכול להסתדר...
