על עבר, דימיון ומציאות

 אני לא מבינה למה פתאום הן צצות לי במחשבה? הן שייכות לעבר, אם הן לא חלק מהווה שלי, אז מה הסיכוי שהן יהיו חלק מהעתיד שלי? לעולם לא העזתי לחשוב שאולי הן יכולות להיות חברות שלי ופתאום אני צריכה להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזאת שאולי זה לא יקרה לעולם. אני מנסה לא לשקוע בעולם הפנטזיה שאני יוצרת לעצמי אבל לפעמים אני פשוט נשאבת לשם מבלי שאני בכלל רוצה.

למה אני מחבבת אותן כל כך? 2 נשים במקביל??? אני מרגישה כל כך חלשה. כל הזמן אני עסוקה במחשבות על מה יכול לקרות אם... מה אני אחשוב, מה אני אגיד, מה אני ארגיש ואני באמת חווה את הסיטואציה כאילו שהיא מתרחשת בזה הרגע. הרגשות שלי והעולם הדמיוני שאני נמצאת בו שואבים ממני כוחות מיותרים. 

יש לי את כמיהה הזאת לאדם שאני אוהבת שאוכל לשתף אותו בדברים אישים מחיי. כנראה ששנים של טיפול לא ממש עוזרות לי להתגבר על זה כי זה בדיוק מה שאני עושה מדברת על דברים אישיים שעוברים עלי ואני מספרת כמעט הכל . אז למה הצורך הזה עדיין קיים? הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא שבטיפול שלי פשוט אין אהבה. כלומר המטפלת שלי בסה"כ נחמדה ואין לי שום דבר רע לומר עליה אבל אני לא אוהבת אותה ולא משנה כמה היא תגיד שהיא אוהבת אותי. זה גם קצת לא הגיוני לחפש מטפלת שאצליח לאהוב כי זה לא עובד ככה.

אז מידי פעם כשאצטרך אני אכתוב כאן. פשוט כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שאני מרגישה והכתיבה פשוט נותנת לכל הרגשות האלה מילים.

מתלבטת

 לפני כמה ימים שקלתי להפסיק את הכתיבה בבלוג ואפילו כתבתי רשומת פרידה כי הכתיבה גוזלת לי הרבה זמן וגם כי הבלוג שלי הוא סוג של סוד שאף אחד לא יודע עליו ולפעמים אני צריכה לפנות זמן בשביל לכתוב או למצוא רגעים שאני נמצאת לבד אבל האמת היא שעדיין לא החלטתי

הסיבה שאני כותבת היא פשוט בגלל שאני אוהבת לכתוב וחוששת לאבד את הכישרון. למרות שאני אמיתית פה ומביעה מה שאני מרגישה וחושבת, הכתיבה לא מהווה תחליף לחיים שיש לי בחוץ ולמרות שזה המקום לפרוק את הרגשות שלי זה לא יימנע ממני לגשת לאנשים שאני אוהבת ובאמת לומר מה שאני מרגישה וחושבת.

אני נקרעת בין השכל לרגש וכל צד מושך לכיוון מנוגד אבל ברגע שאני נשאבת לכתיבה כולי שם וזה מקום שאני אוהבת להיות בו כשיש לי שקט ואף אחד לא מפריע לי. אין לי הרבה רגעים כאלה בחיים וכנראה שהרגעים האלה ילכו ויתמעטו בהמשך ואז אצטרך למצוא פתרון.

למרות שאני רוצה להמשיך לכתוב אני לא יודעת האם הכתיבה נכונה לי, ואולי זה אפילו טיפשי להמשיך ולכתוב כשאני לא יודעת מי קורא. המחשבה שאולי אצטרך להפסיק קצת מעציבה אותי אבל עדיין לא ממש החלטתי

למי שאני לא מכירה

לשאלה איך אני יכולה לאהוב או לחבב מישהי שאני בכלל לא מכירה אין ממש תשובה שמתקבלת על כולם. כי מדובר בתחושת בטן שאי אפשר להסביר. 

כשאני פוגשת מישהי שאני לא מכירה יש משהו בתחושת הבטן שגורם לי לאהוב את מה שאני רואה ולא מבחינת מראה אלא מבחינת מה שהיא משדרת ומקרינה החוצה ואולי גם אני אוהבת בה את כל הדברים שאין בי וזה בסדר מבחינתי. אני יודעת שבחיים יש אנשים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. בסה"כ אני מנסה להיות שלמה עם עצמי (לאור התקופה הקשה שעברתי) ויכול להיות מסקרן להכיר אותה דווקא בגלל שהיא לא כמוני. אני לא יודעת להסביר למה אבל אני חוששת לפגוע או להפגע ומרגישה שאני צריכה להיות זהירה במקום הזה. אין משהו ודאי ומוחלט ויכול להיות שהתחושות שלי מטעות אותי אבל זה מה שאני מרגישה. אני רק מקווה שהיא לא בסגנון של אמא שלי כי הסגנון הזה הספיק לי לכל החיים.

האמת שראיתי אותה לפני הרבה שנים במשך תקופה של שנה כך שאני לא חושבת שהיא זוכרת מי אני בכלל. פתאום בזמן כתיבת השורות האלה נזכרתי שרציתי לבוא לבקר אותה ואפילו קניתי לה משהו וכשהגעתי הייתה שם מישהי אחרת ובגלל שלא הייתי במיטבי הבאתי את המתנה שקניתי למישהי אחרת במקום לה. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי דבר כזה. אבל אני לא רוצה את המתנה חזרה פשוט כי כבר נתתי אותה ואולי זה גרם להרגשה טובה למי שקיבלה אותה אז אני מעדיפה להשאיר את המתנה אצלה

בעקבות התקופה הקשה שהייתי בה שלחתי לה למייל דברים אישים על עצמי שלא תיכננתי לשתף. זה פשוט יצא ממני... ועכשיו כל הסודות שלי נמצאים אצלה. בשלב כלשהו רציתי להתנצל אבל היא מחקה את המייל שלה כך שגם את זה לא הצלחתי לעשות. אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה אבל קצת תקועה על העניין הזה.

קשה לכתוב על מישהי שאני לא מכירה ורק על סמך תחושות בטן, אם אכיר אותה אולי יהיה לי יותר מה לכתוב

למי שאני אוהבת

יש לי פנטזיה שאני לא יודעת אם היא אמיתית או לא אך למרות זאת אני רוצה להעלות אותה על הכתב. אם יש סיכוי שהיא אמיתית אני רוצה להיות מסוגלת להביע אותה וגם אם היא תשאר בגדר פנטזיה לפחות זו תהיה האמת שלי:

יש מישהי שאני חושבת שאני אוהבת ולפעמים אני מרגישה שאני מחוברת אליה בנפש, כלומר שיש חיבור שהוא מעבר למילים, חיבור שלא ניתן להסביר אותו, שהיא יכולה להבין ולהכיל אותי מבלי לשפוט. אני לא יודעת למה החיבור הזה נוצר, זה פשוט קרה וקשה לי להתעלם ממנו ולהסתיר את הרגשות שלי כאילו אני לא מרגישה שום דבר כי אני מרגישה.

דווקא הייתי רוצה להגיד לה מה אני מרגישה וכמה התגעגעתי אבל זה מאוד מביך אותי ואפילו בזמן שאני כותבת את הרשומה הזאת אני מרגישה מובכת ולא בטוח שאצליח לומר בדיוק את מה שאני רוצה לומר. ע"מ שזה יקרה הקשר צריך להיות מבוסס על אמון ועל משהו אמיתי שמגיע מהלב. זה דבר שלוקח זמן, אי אפשר להאיץ או לדחוק בתהליך הזה. אני יודעת שאמון מחייב בין שאר הדברים גם להיות מסוגלת לומר את האמת ואני באמת מתכוונת לספר מה שעבר עלי ואולי לנסות בצורה מסויימת לגרום לה להבין שהיא באמת הייתה חסרה לי ולקוות שהיא תבין אותי.

אני מוכנה לעשות הרבה בשביל שהקשר הזה יצליח. מצד אחד אני צריכה להרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות שם בשבילי כי זה אמור להגיע מתוך רצון פנימי שלה ומצד שני לא הייתי רוצה להתחנן בשביל שהיא תיהיה שם איתי אבל אני יודעת שלא אצליח להבין בעצמי האם זה נגמר או שעדיּין יש לזה סיכוי. אף פעם לא הכרתי אדם כזה ואני רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים שלי. אני עדיין לא יודעת איך אבל אני חייבת לנסות.

בלאגן

 כרגע אני נמצאת בחיים ברמה הכי נמוכה יכולה להיות. ברגע שבן אדם לא יודע איפה הוא שם את הדברים שלו ומאשים מישהו אחר, זו הרמה הנמוכה שלי. אני חושבת שהגיע הזמן אחרי הרבה שנים שאלמד לזהות מתי אני נמצאת בתחתית ולדעת שמשם אפשר רק לצמוח. סימן נוסף לכך שאני נמצאת בתחתית הוא שאני לא מצליחה לזכור יותר מדבר אחד כלומר אם אני מתכננת ללכת לקניות אפילו רק של שני פריטים אז אני זוכרת בכל פעם רק פריט אחד שאני רוצה לקנות ונאלצת לחזור לחנות פעם נוספת כדי לקנות את הפריט השני. אפילו רשימה לא עוזרת כי אפילו את הרשימה אני לא מצליחה לזכור לקחת איתי. יש לי בלאגן במחשבה ובלאגן בחיים.

את הבלאגן במחשבה אולי ייקח לי יותר זמן לתקן כי עברתי כל מיני דברים שפגעו בי. אני יודעת שבדרך כלל אני מפוזרת אבל לאחרונה דווקא אני משתדלת להיות מסודרת ולשים דברים במקום אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. 

אני לא רוצה להיות מושלמת בכל מה שקשור לסדר אבל אולי זאת הסיבה שאני לא מוצאת דברים ובעיקר את הטלפון הנייד שזה אמצעי שעוזר לי לכתוב ואולי גם הילד שלי לא מוצא דברים בגלל הבעיה שלי.

אני חושבת שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות בכוחות עצמי זה לכתוב אז זה מה שאני עושה.

אני לא יודעת איך להתחיל לסדר את הבלאגן שיש לי בחיים, אבל גם לחזור לכתיבה זה סוג של התחלה. אז אני מתחילה מהכתיבה ומקווה שדברים יסתדרו בהמשך